טורקיה- הרי הקאצ`קר
5.09.01 היום הראשון
אתמול הגענו לטורכיה לחודש. כשהגענו לשדה התעופה באיסטנבול הייתי ממש בהלם. כולם כל כך שקטים, רואים שהגענו לאירופה. קצת קשה לתרגם כל דבר למיליון (1$= 1.39 מיליון לירות טורכיות). אפילו לקנות מים היה מסובך, אבל רק ברגעים הראשונים. בסופו של דבר מתרגלים לזה.
בשדה התעופה באיסטנבול פגשנו את שלושת החבר`ה שהצטרפו אלינו וכל מה שאני יכול להגיד עליהם זה: "ישראלים". מהרגע שהם הגיעו לשדה התעופה נעשה רעש. הם דיברו בכל רם והתנהגו כמו ישראלים (אם זאת למדנו להכיר ולהבין אותם והם רועשים אבל נחמדים). משם טסנו ל-Trapzon ושם השתכנו במלון oron שהוא ממש טוב (אבל צריך להזמין מקום שבוע מראש). מ-Trapzon יצאנו על הבוקר למלא דלק עבור הבנזיניה ולהגיע לתחנת האוטובוס. שם נפלנו על שני נוכלים במיניבוס שהיו צריכים להוריד אותנו ב- Rize תמורת 18 מליון לירות. לבסוף ירדנו בעיר אחרת לגמרי, אחרי שדרשנו לרדת (כי הם לא הסכימו לעצור עד אשר נשלם להם עוד עשרים וחמש מיליון לירות) ומשם היינו צריכים להיעזר בשוטר ולתפוס מונית ל- Aider (תמורת עוד שלושים מליון לירות).
ב-Aider השתכנו ב"הילטון" תמורת שמונה ש"ח (2.5 מיליון לירות) ללילה עם שירותים במזדרון (בור צליפה) וללא מקלחת. אחרי ארוחת צהריים במקום (שהייתה נהדרת) במעלה הרחוב ממול מפל מים (יש מים זורמים בכל מקום, הכל ירוק ממש כמו בשוויץ) יצאנו לטייל באחד השבילים באזור (15 דקות הליכה). הגענו ליד נחל עם מגוון חרקים יפהפיים, קרפדות ותחושה של גו`נגל. הכל היה ירוק ומים זרמו בכל מקום. אחרי שעתיים של הליכה בחלום שהתגשם למציאות, עייפנו והלכנו לישון. מחר יוצאים לקאצ`קר.
8.09.01 היום השני
על הבוקר התכוונו לקחת את הדולמוש (אוטובוס קטן של טורכיה) של תשע ל-Kavron , אבל כבר בשעה שמונה וחצי רדפנו אחריו בשביל שיחכה לנו. הנסיעה ל-Kavron היתה מדהימה. הדרך מ- Aider ל- Kavron עוברת בשביל צר שהדולמוש נראה כי הולך להתהפך בכל רגע נתון לתוך התהום. השביל עבר ביער סב-טרופי מלא בנחלים ומפלים זורמים. ב- Kavron פגשנו מדריך לטיפוס הרים ש"הסביר" לנו איך לטפס על ההר ויצאנו לדרך. היה יום מוצף בשמש. היה מאוד קשה עם העליה אבל עדיין היה כיף ונהנינו מאוד מההליכה על אף התיקים הכבדים שהיו על גבינו. השביל לא היה ממש ברור, גם לא ה"הסבר" של מדריך הטיפוס וללא ספק מפת השטח שהייתה ברשותינו לא הועילה רבות. יותר מפעם אחת תהינו אם אנחנו בכלל בכיוון הנכון. בסוף היום, בגלל שלא הלכנו על השביל הנכון (פשוט לא מצאנו אותו), היינו צריכים לעלות 300 מטר בערך של עליה עם סלעי ענק (וכל זה כי לא הלכנו מצד ימין של הנהר, שם היה השביל, שדוקא היה מאד נוח להליכה) בסוף העליה היינו מותשים לחלוטין ומפורקים ואחרי הליכה של עוד עשר דקות על סלעים הגענו לפיסת דשא, שם הקמנו את האוהל בכוחות אחרונים ובישלנו אוכל לראשונה מתחילת היום (השעה 16:00). כך מצאנו את עצמנו ישנים מול "no name lake" , אגם פשוט מקסים, מוקף הרים וצוקי ענק. למחרת בבוקר השארנו את האוהלים והציוד ויצאנו עם המצלמה, תיק קטן עם מים וערכת עזרה ראשונה למעלה לכיוון הפיסגה. עברנו מספר קרחונים ודרדרות ועלינו אולי חמש מאות מטר לפני שניכנענו לגובה ולמזג האוויר, שנראה היה כי אינו מתפתח לטובתינו (התחילו להגיע עננים אפורים) ולבסוף חזרנו. בדרך למטה ממש לפני האגם עברנו דרך כרי עשב ופרחים וצילמנו ללא הפסקה. ראינו הרבה פרפרים והכל היה כל כך יפה. הגענו לאוהלים וישנו קצת. אחרי שהכנו אוכל מתחת לכיסוי הגשם של האוהל (כי התחיל לרדת גשם עוד בזמן שהכנו אוכל), עוד ועוד עננים אפורים המשיכו להגיע. במשך הלילה הרוח הייתה חזקה במיוחד, מלווה בממטרים אחדים. כל האוהל התקמר מעוצמת הרוח והקור היה כמעט בלתי נסבל. כל הלילה שכבנו מכורבלים בתוך שקי השינה רועדים מקור (שקי שינה של 4- מעלות) וזאת בזמן שלא החזקנו את האוהל כנגד הרוח המטורפת שבחוץ. בסוף הלילה האפל הזה, בשעה שש בבוקר, ארזנו את כל הציוד (עם עננים מאיימים ברקע) וברחנו כמה שיותר מהר במורד ההר מפני שלמטה הרוח תהיה חלשה יותר. כבר בתחילת השביל נפרדנו מהשלישייה. צילמנו והתחלנו ללכת לכיוון Kavron . רוב הדרך לא צילמנו כי היו עננים אפורים והגשם ירד לפרקים. הלכנו עטופים מכף רגל עד ראש במעיל ומכנס נגד גשם וכיסוי גשם על התיק. הבעיה הייתה שהמעיל ומכנס הגשם לא מנדפים זיעה, כך שתוך זמן קצר היינו רטובים לחלוטין מזיעה וכל הבגדים שמתחת למעיל ולמכנס היו ספוגים זיעה, דבר שגרם לנו להריח כמו הגיהנום עצמו. לבסוף אנחנו היינו יותר רטובים מזיעה מבפנים מאשר מגשם מבחוץ. כשהגענו ל-Kavron שכרנו חדר באכסניה. גילינו שיש מקלחת באכסניה (צינור קטן שמחובר לכיור!!!) אך ללא מים חמים. אני התקלחתי במים קרים לחלוטין. קילחתי קודם כל את הראש ואז ניגבתי אותו ואז את יד ימין וניגבתי אותה וכך את כל הגוף. נועה לעומת זאת הייתה חכמה יותר והיא התקלחה במים החמים שחיממתי לה בבנזיניה. לאחר טיול קצר לפונדק שבמקום הבנו מהר מאוד שבחדר אין חימום ואין אטימות לרוח וקור, ובפונדק חם. ולכן אחרי ארוחה קצרה בחדר ירדנו לפונדק. בינתיים הגשם ירד לסירוגין כל הזמן וערפל כיסה את העמק. מחר אם לא יהיה מזג אויר גשום וערפילי כמו עכשיו, נרד ל-Aider ברגל (עשרה או שלושה עשר קילומטר) ואם יהיה גשום נמתין עוד יום ורק אז נרד ברגל לAider.
11.09.01 היום השלישי
מזג האוויר לא היה כל כך נורא על הבוקר ואחרי שעה של צילומים יצאנו רגלית לAider . הדרך היתה פשוט נפלאה. פרפרים, נחלים ומפלים בכל מקום, לא הפסקנו להתפעל לרגע אחד. ממש כמו גן עדן. אם זאת, המרחק, התיקים, המשקל והירידה התמידית עשו את שלהם ולקראת סוף הדרך כבר היינו ממש עייפים. גשם התחיל לרדת לסירוגין ונהיה קצת קר. אני כבר לא יכולתי ללכת יותר וזה נעשה בלתי נסבל. הכל כל כך כאב והרגשתי שיש לי יבלות ענק ברגליים. גם נועה הייתה מותשת לחלוטין. שני קילומטר מ-Aider , כשכבר יכולנו להריח את הפיצרייה שבכפר, נועה מעדה ובגלל העייפות הרבה של שרירי הרגליים ומשקל התיק (מחצית ממשקל גופה), היא לא הצליחה לבלום את נפילתה והיא נפלה ישר על הפנים. זה היה מזעזע. תוך שנייה כל המדרכה התמלאה בדם (נוצרה שלולית דם בקוטר של עשרים סנטימטר). סובבתי אותה על הגב ושיחררתי את רצועות התיק ממנה, ובן רגע כיסויי התיק והמעיל שלה התכסו בדם. היא בכתה בכי הסטרי ומבוהל, ראו שהיא לא ציפתה לזה. גם אני שרגיל לראות דם ופציעות הייתי המום מלראות אותה כך. כל הפרצוף שלה התמלא בדם וראיתי שהאף שלה פתוח לחלוטין ומדמם בטירוף. דרך הדם יכולתי לראות את עצם האף והסחוס שלה (בגלל שהפתח היה שלוש סנטימטר!). דם זרם לה מהפצע ומתוך האף וגם מהפה. למעשה כל הפה שלה היה מלא בדם ויכולתי לראות חתיכות של שיניים שבורות. יצאתי בריצה במעלה השביל לכיוון מסעדה שעברנו זה לא מזמן במרחק של מאתיים מטר במעלה השביל. כשהתחלתי לרוץ היבלות וכאבי השרירים נעלמו בשניה. צעקתי HELP! ונופפתי בידיים על מנת למשוך תשומת לב ולקרוא לעזרה, אך נראה כי אף אחד לא הבין (מה יש להבין ב-HELP ..) אז רצתי חזרה לנועה, פתחתי את ערכת העזרה הראשונה והצמדתי לה תחבושת מהולה בפולידין לאף לעצור את הדם. צעקתי ונופפתי עם הידיים לרכב שעבר במקום, אך הוא לא עצר. רצתי אחריו ודפקתי לו על מכסה המנוע והוא עצר. בנתיים אנשים ממעלה השביל הבינו שקרה משהו וכולם באו בריצה. נועה בכתה לסירוגין והייתה מבוהלת. היא כל הזמן שאלה אותי אם היא הולכת למות. ניסיתי להרגיע אותה. בשלבו זה כבר התאספו סביבנו בערך עשרה אנשים או יותר. חיילים שהיו למטה ב-Aider וגם זוג ישראלים שטייל באזור באו להושיט עזרה ואחד מהם ירד להביא שק שינה (כי הטמפרטורות ירדו במהירות). אחד הטורכים הזמין אמבולנס והתברר שהוא יבוא תוך שלוש וחצי שעות. בשלב הזה נועה כבר הפסיקה לבכות, אך הכאבים היו כל כך חזקים שלא היה אפשר לגעת בה. אחרי כמה דקות ערפל הגיע, קירר והרטיב אותה. היא סבלה את הכאבים בכזאת גבורה. דיברתי איתה כל הזמן כדי להשאיר אותה בפוקוס ועירנית. אחרי אולי ארבעים דקות הגיע רכב וזוג טורקים הציעו להסיע אותנו למרפאה ב-Chamlehimchen . הכנסתי את נועה לרכב בחצי שכיבה וזרקתי את התיקים פנימה וטסנו. תוך שניות התחיל לרדת גשם זלעפות. כל הזמן הזה נועה פשוט ספגה בשקט את הכאב על אף שהדרך הייתה מלאה בורות בכביש וטלטולים. אני המשכתי לספר לה שזה רק חתך קטן באף ושנוכל להמשיך בטיול. לאורך הלחי הימנית היו עדיין חתיכות קטנות של בשר ועור שנקרע לה. כשהגענו למרפאה עזרתי לנועה לצאת מן הרכב ובגשם הרב הכנסנו אותה למרפאה. מיד לאחר מכן רצתי להוציא את שני התיקים מהרכב ורצתי בחזרה לנועה. במרפאה ניקו קצת את הפנים שלה ונתנו לה זריקת אנטי טטנוס כנראה (לא הבנו מה הם אמרו לנו בטורכית) וחבשו אותה. הרופא במקום אמר בטורכית (אנגלית הוא בקושי מדבר) שצריכים לתפור ולכן צריכים לנסוע ל-Pazar . בינתיים האחיות במקום ניסו להחדיר לנועה עירוי נוזלים ללא הצלחה רבה, ורק לאחר חמש נסיונות הצליחו. היה לי כל כך קשה לראות אותה כך שכמעט התעלפתי ומיהרתי להכניס חטיף אנרגיה לגוף ולשתות מים. כל הזמן כמעט ובכיתי אך התאפקתי כי לא רציתי לגרום לה לבכות גם (הכאב יהיה לה עצום). אותו אדם שהסיע אותנו הסכים להסיע אותנו גם
ל-Pazar . שוב היינו צריכים לעזור לנועה להכנס לרכב בגשם שירד עכשיו ללא הפסקה ולהכניס את התיקים לרכב. ב-Pazar אמרו לנהג שאין אפשרות לטפל בה פה והיא צריכה לנסוע לבית חולים ב-Rize . לקח לי חמש עשרה דקות להבין את זה בעזרת השיחון ובית החולים הזמין לנו מונית שתיקח אותנו. לא הספקתי להודות לנהג ויצאנו לדרך. נועה חזרה שוב לדמם. כשהגענו ל-Rize אף אחד מצוות הרופאים לא הבין אנגלית והיינו צריכים לתקשר איתם בחצי אנגלית וחצי טורכית בעזרת השיחון. נהג המונית חיכה איתנו עד שיהיה לנו זמן טוב ונוח להוציא את התיקים, (אנשים מקסימים!!! באמצע הדרך) אך אני לא רציתי להטריד אותו והוצאתי את התיקים מהמונית בזמן שנועה עשתה צילום רנטגן (שהיה ממש גרוע ולא ראו בו כלום). בינתיים בקבלה פגשתי טורכי שידע היטב אנגלית והוא עזר לנו לכל אורך הדרך בבית החולים לתקשר עם המשטרה (ששמרה לנו על התיקים) ועם האחיות שלא ידעו מילה באנגלית. לבסוף אחרי המתנה של שעה פגשנו את הפרופסור שדיבר אנגלית בקושי והוא הסביר לנו (כך לפחות הצלחנו להבין מדבריו) שיש לה שבר קל וצריכים לתפור ועדיף לעשות זאת ב-Trapzon . כמובן שהסכמנו. הוא הזמין לנו מונית והסביר לנהג לאן לנסוע ושוב יצאנו לדרך. האף של נועה עדיין דימם מעט ונועה לא התלוננה על כאבים. בדרך מ-Rize לTrapzon התקשרתי להורים וניסינו לברר אם עדיף לטוס לישראל ולעבור את הטיפול בארץ ולבסוף הוחלט שכן. הסברנו לנהג שאנו רוצים להגיע לשדה התעופה. נועה עמדה בצד עם התיקים ליד הקבלה מבלי להתלונן וסבלה את הכאב בשקט ואני ניסיתי להשיג כרטיסים אך התברר שאין וגם לא יהיו מחר בבוקר. בשעה עשר בלילה הפקידה של טורכיש אייר ליין אמרה לי שהיא סוגרת וצריכה ללכת הביתה. ביקשתי ממנה להמתין והבאתי את נועה (שתיראה אותה) ואז ביקשתי ממנה לנסות ולעזור שוב. המראה של נועה נפוחה ומלאה דם עשה את זה והיא גם הסיעה אותנו לבית מלון (Orsolar ) וגם דאגה שנהיה ברשימת הממתינים לטיסת הבוקר וגם דיברה עם פקיד הקבלה בבית המלון שיעזור לנו (פשוט אישה מקסימה!). בבית המלון (שהיה ממש מפואר) הפקיד דאג לדבר עם הרופא ב-Rize ומוזר כמה שזה יהיה, הוא אף דאג להביא פרופסור משום מקום ולדבר איתו על מנת שנדע שאין סיכון לטוס עם אף פתוח . (בשלב הזה נועה כבר ידעה שיש לה אף פתוח אם שבר קל ושהיא זקוקה לתפירה פלסטית). הפקיד גם דאג לקחת אותנו לשדה התעופה ששם הצלחתי לארגן למחרת בבוקר טיסה עבורי לאיסטנבול ואת נועה שמו ברשימת הממתינים (משום מה הם סידרו טיסה לי ולא לנועה), וטיסה לשנינו מאיסטנבול לישראל. בינתיים הנהג חיכה איתנו ולאחר מכן חזרנו לבית המלון. התקלחתי ואכלתי משהו קטן ונועה הצליחה קצת לנמנם מבלי להתלונן על הכאב שהיה רב ורק חששה מכך שיכאב לה בטיסה. אני חששתי שלא יהיה מקום בטיסה. למחרת בחמש בבוקר פקיד הקבלה במלון בא איתנו לשדה התעופה ועזר לנו להשיג רופא שיבדוק את נועה ויתן לה אישור לטוס וגם זריקה נגד כאבים. בינתיים אני הלכתי לארגן כרטיס טיסה גם לנועה אך ללא הצלחה. לבסוף הבאתי את נועה לפקיד ולקחתי אותו לצד, הבאתי לו מאה דולר והסברתי לו שאני צריך להיות במטוס ועכשיו!!! (רק אחרי שדחפתי זקנה ואדם נוסף שגם חיכה לכרטיס דחוף). לפתע הוא מצא מקום. קניתי כרטיס ובריצה עלינו למטוס כאשר המדרגות אליו כבר התחילו להתרחק. כשהגענו לאיסטנבול אכלנו משהו קטן (צ`יפס, שזה קטן וצר) ולנועה היה את הכוח הנפשי אפילו לקנות דברים למשפחה בדיוטי פרי. דאגנו לקבל זריקה נוספת נגד כאבים וחיכינו לטיסה לישראל. כשהגענו לישראל היתה שביתה בשדה התעופה והמזודות לא הגיעו במשך שעתיים. אמרתי לנועה לצאת להורים ולנסוע לבית החולים ואני הצטרפתי אליה רק אחרי שעתיים.
היום (13.09.01) נועה במצב יותר טוב, כבר אחרי ניתוח ובשלבי החלמה. היא סבלה כאבים בכזאת גבורה ומבלי להתלונן, כל הכבוד לה. אני כל כך מעריך אותה על כך ועל אף שהיא לא מאמינה לי, היא נראת היום יפה בדיוק כמו פעם! בקיץ אנחנו מתכננים לטוס ל-Aider לשבוע.
תודה רבה לאיש הזר ששרף שעתיים וחצי בנסיעות למענינו ולבחור בבית המלון ולפקידה בשדה התעופה שעשתה כל כך הרבה בשביל לעזור לנו, ולבחור בבית החולים ב-Rize ולפקיד ונהג המונית מבית המלון Orsolar שעזרו לנו כל כך.
ביום שלמחרת הגעתנו לארץ, אחרי הניתוח, ירדנו לסלון בבית ההורים של נועה וראינו בשידור חי את מגדלי התאומים נופלים!
ירח דבש
מאת: גיא גבע
17.09.04
ביום שלישי (לפני שלושה ימים) אני ונועה התחתנו. הייתי כל כך נרגש ושמח מכל האירוע, שהסתובבתי כשיכור בין החברים. אני גם זוכר את הכל במעורפל. בריקודים הייתי עסוק יותר בלקפוץ לגובה כמו שבט הברבאיג האפריקאי (מה שגרם לי להתכוצות שרירים נוראית). גם נועה, אשר לא ממש מוכרת בסצינת מועדוני הלילה, שילמה על הערב בשריריה.
אתמול ביום ההולדת שלי טסנו לירח דבש באיטליה לטיול שטח בדולומיטים. כך יצאנו לנו לטיול עם שרירים מכווצים וכואבים. הטיסה מת"א לרומא היתה מרגשת (חוץ מהבחור שהפליץ כל הזמן במטוס). בגלל שלא הספקנו להשלים שעות שינה עוד מהחתונה, תכננו לישון קצת במהלך הטיסה. אך הידיעה שעוד מספר שעות נהיה בוורונה (Verona), ולא יעבור יום ונמצא את עצמנו בלב השטח הסילעי של צפון איטליה, מנעה ממני לישון. בגלל שיצאתי עם מכנסי הטיול (מכנסי הסקי שלי עם מילוי סיבי ההולופייבר) היה לי חם כל הזמן והזעתי בתוך המכנס ללא הפסקה . לא כל כך ברור לי למה יצאתי עם המכנסיים האלה. הרי אני אמור להעביר את הלילה בבית מלון לפני שיוצאים לדרך, כך שאני יכול ללבוש את המכנסיים החמים ממש לפני שיוצאים לטיול! וכמובן שהיה לי מחסור במים בהמתנה לטיסה מרומא לוורונה וכבר שם הייתי מותש לחלוטין.
שרירי התאומים המכווצים שלי ושל נועה לא עזרו במיוחד להתרוממות הרוח. לא שהיינו עצובים, אבל כל צעד או אפילו תנועה קלה שעשינו היו מלווים בגניחת כאב. אבל אנחנו שנינו זוכרים שהם התכווצו לנו מהפעם הראשונה שרקדנו טרנסים, וזה היה בחתונה שלנו. ואני, אני קפצתי הכי גבוה (דבר שאני מצטער עליו עם כל צעד שאני עושה).
הטיסה התעכבה מספר פעמים ובמקום לצאת בשעה תשע וחצי יצאנו מרומא בשעה אחת עשרה בלילה. קצת מייגע היה להמתין בשדה התעופה, עייפים ומותשים. משום מה אני זוכר ששדה התעופה היה חשוך קצת, על אף שהיו הרבה אנשים שחיכו לטיסות והמקום היה עמוס לעייפה. נראה היה כי בכוונה לא הדליקו את כל האורות ומנסים לגרש אותנו החוצה.
מפתיע איך שחוסר סבלנות יכול להתעורר ולהופיע בגלל קצת עיכוב בטיסה. אם זאת אני מאמין שאם לא היינו עייפים כל כך זה לא היה מפריע לנו. כשהמטוס נחת בוורונה היתה הקלה גדולה. גשם טיפטף על חלון המטוס בקלילות. בזוית העין יכולתי לראות את המזוודות יורדות מן המטוס אל עגלות ההעמסה. ברגע הראשון הכל היה נראה רגיל, אך במבט שני ראיתי שהעובדים זורקים את המזוודות מן המטוס ואני חייב לציין שברוב המקרים הם פיספסו את העגלה והשליחו את המזודות על הרצפה. וכך שחו להן המזוודות בשלוליות
הגשם. מעניין אם התיקים שלנו בתחתית השלולית...
כשירדנו מהמטוס ואספנו את התיקים מהמסוע, גילינו שהתיקים שלנו היו באמת בתחתית השלולית!
עם שרירים תפוסים, עייפים, צמאים ורעבים, לקחנו מונית לבית המלון scalzi שהזמנו מבעוד מועד בארץ. אך כמה מפתיע שאחרי 28 יורו ושעה שבזבזנו במונית משדה התעופה למלון, גילינו שהפקיד במלון לא יודע על מה אנחנו מדברים. כשהצצנו מעבר לדלפק על ספר ההזמנות גילינו שהכל רשום בעיפרון, והשמות נרשמו ונמחקו מספר רב של פעמים. כאשר טענתי שהוא כנראה מחק את שמינו ובמקומינו רשם שם אחר, הוא אמר בתגובה שמעולם אינו מוחק ורושם מחדש... וכך מצאתי את עצמי ביום ההולדת שלי הולך באחת בלילה בחושך ומבלי לדעת היכן אני נמצא ברחובות וורונה בניסיון למצוא מקום לישון, לשתות ולאכול בו.
לבסוף נכנענו למשקל התיקים, לעייפות, ולעובדה שאין לנו מושג היכן אנחנו נמצאים בעיר ולהיכן אנחנו הולכים, ונסענו חזרה במונית לשדה התעופה. שוב שילמנו 25 יורו והפעם בשביל לישון על ספסל מתכת שאפילו לא היה מרופד.
כשחיפשנו משהו לשתות, גילינו לאכזבתינו הרבה שהקפיטריה במקום היתה סגורה. היתה רק מכונת משקאות חצי ריקה, ובה פחית קולה של 150 מ"ל בלבד. עד ארבע בבוקר העברנו את הזמן בנימנום חלקי. וככה ניקרנו לנו מהרגע שעזבנו את הארץ ועד אור הבוקר בשינה ללא שינה, במשך 24 שעות סיוטיות ללא הפסקה!
בחמש בבוקר גררנו את עצמנו לתחנת הרכבת. יש קושי רב בלדעת להיכן נוסעים כאשר נמצאים בחו"ל. חמש דקות לפני שהרכבת יצאה עדיין לא היו לנו כרטיסים. לא היה אף אחד בקופות והייתה רק מכונה אוטומטית לקניית כרטיסים בשפה האיטלקית בלבד! לא היה ברור איך קונים כרטיס, לאיפה הוא יוביל אותנו ואיך משלמים (גם לאיטלקי שעזר לנו לא היה מושג מה אנחנו רוצים מפני שהוא לא דובר אנגלית). רק שלושים שניות לפני שהרכבת יצאה הצלחנו לקנות את הכרטיסים ויצאנו בריצה מטורפת עם 12 ק"ג על הגב לרכבת שבדיוק התחילה לזוז. גם במהלך הנסיעה ברכבת לא יכולנו לישון כי היינו צריכים לשמור על התיקים. מה עוד שלא ידענו בדיוק היכן לרדת. מהרכבת יצאנו אל תחנת האוטובוס, ושוב לא ידענו היכן בדיוק צריכים להיות והיכן לעלות. עצרנו לסנדויץ קטן, ישבנו וחיכינו לאוטובוס. עם בטן מלאה היה קשה במיוחד שלא להירדם, אבל מישהו צריך לשמור על התיקים. חמש דקות אחרי שעליתי על האוטובוס נירדמתי. ישנתי כל כך טוב ששכחתי שצריך לרדת ואם לא נועה (שישנה רוב הדרך במטוס, בשדה תעופה, ברכבת, ובהמתנה לאוטובוס, כמובן...) הייתי ממשיך לישון עד הגבול עם אוסטריה.
משהגענו לאורטיסי (Ortisei) התעוררתי שוב לחיים. העיירה הציורית הזו נראתה כאילו ונשלפה מתוך האגדות. כל הבתים היו צבועים בצבעים פסטלים רכים, עציצי גרניום שופעי פרחים בכל חלון והשמש זרחה בחמימות מופלאה. עלינו על הרכבל שהרים אותנו מגובה של 1270 מטר לגובה של 2456 מטר. העליה ברכבל הייתה מדהימה. מראות היער שגלש במדרון מתחתינו ולאחר מכן הצוקים שהתרוממו לפנינו בזמן שהרכבל מטפס אט אט למעלה היו עוצרי נשימה. ברגע שנפתחו דלתות הרכבל הקור מיד קיבל את פנינו והנוף שהשתרע לפנינו היה מופלא! המצלמה ישר התחילה לעבוד. שלפנו את מקלות ההליכה ואת המעילים והתחלנו ללכת לאורך השביל הצר, העטוף בערפל קל שהוביל אותנו בסופו של דבר (לאחר 70 ק"מ של הליכה) לססטו (Sesto).
איזה כיף היה ללכת עם התיקים הכבדים על הגב ומקלות ההליכה בארץ זרה, במקום שלא ראינו מעולם, ולא לדעת אפילו מה מחכה לנו מעבר לפינה הקרובה. ואכן חיכה לנו דבר מה מעבר לפינה. צוקי ענק אשר מתנשאים לגובה של מאתיים מטר ממש מתחת לרגלינו. מעידה קטנה וזה הטיול האחרון. איזה כיף! נכון?!
אחרי שעתיים של הליכה באחד המקומות היפים ביותר שראיתי מעודי אי פעם הגענו למסעדת troier שנמצאת על ההר. הפיתוי לאכול אחרי יומיים בדרכים ארוחה חמה וטובה היה חזק מאיתנו ונכנסנו לאכול. אחרי בהייה בתפריט, הכתוב באיטלקית בלבד כמובן, הזמנו פסטה פומודורו (אותו מאכל אשר ילווה אותנו לכל אורך הטיול). אמנם יכולנו לפתוח את המילון האיטלקי-עברי שלנו, אך נדרשה לכך סבלנות וכח שלא היו לנו. מדהים כמה אוכל חם יכול להיות טעים אחרי כמה ימים שאוכלים "מזון דרכים". השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים ולא היה זמן להמשיך וללכת, אז יצאנו להקים אוהל כמאתיים מטר במעלה ההר. אנחנו ישנים בגובה של 2271 מ` והאוהל שומר על חום כל כך טוב שלא עוברות חמש דקות ואני נרדם. אחרי חצי שעה אני מתעורר ממשהו. לא ברור לי מה מעיר אותי אך כשאני מתיישב באוהל ומסתכל סביבי, אני מזועזע מהגילוי.
adam 
